כשהייתי ילדה קטנה נאלצתי לערוך בדיקת דם פעם בשבוע. 
אבא ואני נהגנו ללכת יחד לקופת החולים כך שההליכה המשותפת בימי ראשון בבוקר הפכה לזמן האיכות שלנו, ואני למרות שחששתי מהבדיקה המיועדת אהבתי במיוחד את העצירה הקבועה במכולת השכונתית.
אבי שביקש לעודד אותי נהג להיכנס ולקנות לי קופסת סוכריות עדשים. זו הייתה קופסת קרטון קטנה וצבעונית ובתוכה סוכריות שוקולד עגולות מצופות במגוון צבעים. עוד לפני שפתחתי וטעמתי מן הסוכריות נהגתי לנער את הקופסה ולהקשיב לעדשים הקטנות נוקשות זו בזו, נהגתי לדמיין את הסוכריות מתווכחות בניהן מי תהיה הראשונה לצאת לאוויר העולם. קופסת העדשים הצבעוניות הייתה יקרת ערך עבורי, נהגתי בה בעדינות וכשבחרתי לפתוח את מכסה הקרטון פיזרתי חלק מן הסוכריות בכף ידו של אבי והקפדתי לבחור מבין כולן דווקא את הכתומות והצהובות. אבא שלי, בשונה ממני, נהג לקחת את הסוכרייה הראשונה שהתגלגלה לה במקריות ולומר: "קרן, לפעמים צריך פשוט ליהנות ממה שקיבלת, בלי להתלבט…תברכי על הסוכרייה הראשונה שהתגלגלה, תיהני ממנה – לא כל ילדה מקבלת קופסת סוכריות צבעוניות …" 

לעיתים כשאני חוזרת לעיר בה גדלתי אני נזכרת באותם הבקרים… המכולת השכונתית נסגרה מזמן, סניף קופת החולים הפך לבניין משרדים גבוה אך דבריו של אבי, האופטימיות הרבה שאפיינה אותם, אלו נישאים איתי מאז ועד היום. כף ידו הפתוחה לימדה אותי שיעורים חשובים: למדתי להקשיב, לברך על הסוכריות שמתגלגלות לפתחי, להודות על תחושת הביטחון שמרגיש מי שמלווים אותו, למדתי להתגעגע וגם להיפרד. במהלך חיי הבוגרים שיניתי את פרשנותי בנוגע לדבריו. לתפיסתי לכל אדם יש דרך אליה הוא יוצא לצורך בדיקה, בירור וריפוי, כל אדם נוהג ללכת בדרך הייחודית לו ובדרכו יקבל קופסת סוכריות צבעוניות. כל אדם ראוי שילך בנתיב חייו, יבחן, יסתקרן ויקשיב לצלילן של הסוכריות הנוקשות. בזמן הנכון לו הוא יפתח את הקופסה, ייבחר וייהנה מהסוכריות הצבעוניות שקיבל.
היו מודעים לנקודות האור הצבעוניות בחייכם פתחו את כף ידכם ואת ליבכם. קל מאוד לשכוח להודות על הדברים הטובים שיש לנו בחיים. חפשו נקודות חיוביות בכל מצב, תנו יד חמה למי שהולך לצידכם, אפשרו לו לעודד וללמד אתכם שיעור.
הודו על העדשים הצבעוניות שלכם.
מעבר לדף תמצאו עדשים צבעוניות לעזרתכם.