הבלוג

אז כתבתי את האתר שלי שעוד דקה עולה לאוויר … במהלך העריכה גיליתי כי המילה שחוזרת הכי הרבה היא ללא ספק המילה "ילדות"
נותרתי סקרנית.
אני זוכרת ילדות מאושרת, 4 אחים שחולקים חדר, בניין עם חברים,
ג'ימי, בוני. סבתא.
ירושלים. אשדוד. סלט עם חביתה ובורקס בשבת. זוכרת את חוף בת-ים ואת הפילבוקס בחולון.
ל"ג בעומר וחברים, זוכרת את "מחבואי קופסה" ואת חג סוכות בבניין, זוכרת אותנו משחקים ברחבה ואת הרוח שנשבה, רוח כמו שיש רק מתחת לבניין פאנ-לון בקראוזה 65.

אני זוכרת המון ונאחזת בזיכרונותיי, הם חלק ממני, מהסיפור, מהכוחות, מהגעגועים והמכאובים…
והקטע הכי.. שאני זוכרת את הפיג'מה הזו, היה בה כפתור אחד שלא הצלחתי לסגור ומין בד עבה יחסית שאהבתי ללבוש ולרכך אחרי הכביסה והגיהוץ של אמא.
איך זה שדווקא פריטי מידע אלו שלכאורה כל כך טריוויאליים נטמעו בזיכרוני והפכו משמעותיים כל כך ?!
אני עדיין לא יודעת מה יהיה בבלוג שלי אבל אני זקוקה למרחב הזה.
חברה אמרה לי שזה יהיה כמו "חדר משלי" – 💕 וזו בהחלט הזדמנות להודות לה על השם שהוא כל כך אני.
בחדר יהיו תמונות (בכל זאת…פוטותרפיה…) יהיו שירים, מילים…
ובילדות…
בחדר שלי היו טפטים, היה ארון עם דלתות פורמייקה מבריקה,
היו 2 מיטות קומותיים, 2 חלונות עם סורגים,
שולחן כתיבה ארוך
ו – 3 אחים חוץ ממני.
אני רגילה לחלוק את החדר שלי –
אתם מוזמנים להיכנס ולשחק.