הורים לילדים צעירים בוודאי מכירים את התחושה המתסכלת כאשר ילדיהם חוזרים מבית הספר עם שיעורי בית. 

למה "מתסכלת" ? אני מתכוונת לשיעורי הבית המאתגרים עבור ההורים…
במסגרת הרפורמה החינוכית המעודדת יצירתיות והערכה חלופית התלמידים מתבקשים לבנות דגמים המבטאים את הבנתם בנוגע לנושאים הנלמדים. בשיעורי תנ"ך נהוג ליצור מודלים שונים כשנלמדים נושאים כגון "יציאת מצרים", "מגדל בבל" ועוד… זוכרים?
יוזמה זו מוכרת בוודאי לחלקכם, ההורים, כעבודה אישית. לא פעם אנו המבוגרים שבחבורה מוצאים את עצמנו מעורבים בהכנתם של דגמים אלו ועסוקים בכך עד מעל לראש.. קונים, בונים, צובעים , מדביקים וסוחבים לכיתה. 

באחת השנים בבית הספר היסודי הופתעתי…
תלמידיי התבקשו להציג עבודה יצירתית אשר ממחישה את הסיפור התנ"כי ולהדגים בכיתת הלימוד מהי הפרשנות האמנותית שלהם ל"תיבת נוח".
ילד אחד, תלמיד בעל חשיבה יצירתית, העז וחשב מחוץ לקופסה. הוא לא פנה להוריו על מנת שיפיקו עבורו מבנה תלת מימדי מושקע, הוא לא ביקש לבנות מייצג אמנותי בסדר גודל שאינו תואם את גילו ומצבו הכלכלי (בכל זאת ילד …) הוא צילם תמונה אחת של גן סיפור בחולון "גן תיבת נוח" וכתב:
"זכרתי שיש בחולון גן עם חיות מדשא, אף אחד לא יכול להביא לכיתה חיות מדשא – אז אני הבאתי.
בעזרת המצלמה שלי אני יכול להביא לכיתה מה שאני רוצה…"
מבחינתו התמונה "תיבת נוח" בפשטותה, הייתה הזדמנות לספר סיפור. עבורי כמחנכת זו הייתה הארה, התרגשתי לגלות כי ילדים יכולים לחשוב על שיעורי הבית גם בשעות הפנאי בגינה הציבורית… ואפילו ליהנות מהם כשהם מביאים לידי ביטוי את תחומי ההתעניינות האישיים שלהם, ללא התנצלויות.